"דוגרי" מול תקינות פוליטית

"נולדתי וגדלתי בניו יורק, שבה תרבות התקשורת דורשת רכות מקסימלית, ניסוחים מעורפלים ומאות מילות נימוס. בעלי הוא ישראלי יליד הארץ (צבר) מתל אביב. החודשים הראשונים של הנישואים שלנו, אחרי שעבר לארצות הברית, היו כמו הליכה על זכוכית שבורה.

תרבות ה'דוגרי' הישראלית היא ישירות קיצונית, לפעמים חסרת רחמים. כשהייתי משקיעה שעתיים בהכנת ארוחת ערב מורכבת ושואלת לדעתו, הוא היה אומר בשלווה: 'הבשר קצת יבש, בפעם הקודמת היה יותר טוב'. הייתי נועלת את עצמי באמבטיה ובוכה, תופסת את זה כעלבון אכזרי וכזלזול בעמל שלי. והוא באמת לא הבין את התגובה שלי: 'אליזבת, שאלת — עניתי בכנות, הרי אני אוהב אותך, למה שאשקר?'. במקביל, הנטייה האמריקאית שלי לגשת מרחוק עצבנה אותו נורא: 'תגידי ישר מה את רוצה, אל תסתובבי במעגלים, אין לי זמן לפענח את הרמזים שלך'. אנחנו כבר שנתיים יחד ועד היום כותבים מילון משפחתי משלנו לתרגום מאמריקאית מנומסת לישראלית ישירה."