מלון התקוות השבורות

"אני כבר לא יכולה לסבול את המראה של לובי של מלונות יקרים. בניו יורק זה הפך לסוג של תיאטרון סוריאליסטי. את נכנסת לשם בערב יום ראשון, וכל שולחן שני יושב בו זוג: בחור בחליפה שחורה וחולצה לבנה ובחורה בשמלה צנועה ומחמירה. כולם מנהלים אותן שיחות מתוחות תחת עינם הפקוחה של מכרים מהקהילה ש'במקרה' שותים קפה בשולחן הסמוך.

באחד הדייטים האלה הבחור היה כל כך לחוץ ועקב כל כך בקפדנות אחר רשימת השאלות של אמא שלו, שזה הזכיר חקירה במכס. 'מהן המטרות הרוחניות שלך לחמש השנים הקרובות? כמה שעות ביום אבא שלך לומד תורה? לאיזה בית ספר את שוקלת לילדים העתידיים?' לא הייתה בינינו טיפת תקשורת אמיתית, רק אימות לפי סעיפים. ישבתי, הבטתי בכל הקריסטל הזה, בחיוכים המאולצים סביבי, והבנתי עד כמה הסביבה המלאכותית הזו הורגת את האפשרות פשוט לחוש את האדם. אנחנו מנסים לבנות את הדבר האינטימי והקדוש ביותר — משפחה — בתנאים של פומביות וזיוף מקסימליים."