רועש מדי, שקט מדי

"גדלתי במשפחה אשכנזית קלאסית בבולטימור: בבית שלנו תמיד העריכו איפוק, שקט, גבולות אישיים ולחישות. הארוס שלי בא ממשפחה ספרדית גדולה, מלוכדת ורגשית מאוד ממוצא מרוקאי. אנחנו מתאימים זה לזה בצורה מדהימה, אבל ההיכרות בין ההורים שלנו הפכה להלם תרבותי.

כשבאנו אליהם בפעם הראשונה לסעודת שבת, הראש שלי הסתחרר. חמישה־עשר אנשים דיברו, התווכחו וצחקו בו־זמנית. אמא שלו ניסתה כל הזמן לשים בצלחת שלי מנות ענקיות של אוכל חריף, ואבא שלו שר שירים בקול רם תוך כדי תנועות ידיים נמרצות. ההורים שלי במפגש הזה נראו כמו פסלים קפואים — הם הסתגרו מול הלחץ הזה. אחרי הארוחה החליטו הקרובים שלו שהמשפחה שלי היא 'אינטלקטואלים קרים ומתנשאים'. ואמא שלי אמרה לי בעיניים דומעות: 'אביטל, הם פשוט ימחצו אותך, אין להם שום כבוד לשקט!'. עד היום אנחנו מאזנים על הגבול הבלתי־נראה הזה. אנחנו ממש צריכים ללמד את ההורים שטמפרמנט שונה הוא לא חוסר כבוד, אלא פשוט כוכב אחר."